דף הבית >> מתוך הספר
 
שם רקמתי את דמותה, דמות האשה שלא ראיתי מעולם והיא הייתה מושלמת. היה בה את כל הטוב שבעולם. השלם, המוצלח, המכיל, המגונן, האוהב, הכמעט אלוהי. בול כמו שרציתי שתהיה לי, וחיכיתי מאוד לפגוש אותה.​ היו לנו שמונה עשרה שנה של שיחות דימיוניות שנהלתי בראשי ברגעים של כעס, וויכוח, משבר, עצב כאב ושמחה.

היא הייתה החברה הכי טובה שלי ויכולתי לשתף אותה בכול. דמות שתפרתי במידות שעשו לי טוב והיו נחוצות לי באותו רגע. ציירתי ציור שדרכו ראיתי את תכונות האופי שאולי לא היו לה. מבחנתי זה מה שקבע. האשה האמיתית שילדה אותי, זו שהחליטה לנתק אותי מחייה כשהביטה בגופי ונבהלה, נפגשה עם האמא הדמיונית שחיכיתי לה שנים. המפגש ביניהן היה לחלום בלהות. 


קופסאות של אהבה: 
בשבת בצהריים הגיעו לאלי"ן אמהות שהביאו איתן סירים מלאים כל טוב. כל אם יצקה לתבשיליה מרקמים בצבעי אהבתה. כל משפחה מצאה לה פינה בבית החולים ושם התיישבו לארוחה משפחתית. קולות פטפוט, צחוק וריח מזונות היו לפיתיון מעורר תשוקה. בזמן המפגשים עברתי בין המשפחות, רוצה להצטרף ולהיות חלק אך יודעת שאינני שייכת. מדי פעם היו מזמינים אותי, הרי לא נעים שילדונת מסתובבת כך ביניהם.

ברוב השבתות מצאתי את עצמי במיטה, מכוסה בשמיכה עד מעל הראש וממררת בבכי על מה שיש להם ואין לי. בסוף הביקור היו הקרובים ניגשים לעמדת האחיות, לוקחים רצועה של פלסטר עבה וכותבים בטוש את שם ילדיהם. את הפלסטר הדביקו על קופסת המטעמים והכניסו למקרר. כך התמלא המקרר בקופסאות של אהבה. כשפתחתי אותו ראיתי טורים של קופסאות עם שמות הילדים. הייתי בהלם מול חומת הקופסאות שהיו להם ולא לי.